תופעת ההגירה מאפיינת את המין האנושי מראשית קיומו בזמנים ששבטים נדדו ממקום למקום בחיפוש אחר מזון ואף למטרות רבייה. יש הבדל בין גורמי "דחיפה" – נסיבות המביאות את האדם לעזוב את ארצו, לבין גורמי "משיכה" – המביאים לבחירה בארץ היעד דווקא.
בסך הכל, המהגרים הישראליים, שיוצאים מן הארץ ומגיעים לארה"ב הם לא כאלה שנדחפים מכאן החוצה, אלא בכאלה שנמשכים לשם. לא מדובר בפליטים אלא במהגרים שיוצאים להרחיב השכלה או לשפר את חייהם. הגירה, שאינה הגירה כפויה, נובעת מן הרצון לשפר את איכות החיים. הגורמים לכך הם על פי רוב כלכליים או שהם קשורים בתחומים אחרים, כגון מצב ביטחוני. במובן הזה, העם היהודי עבר כברת דרך, ולכן זו הגירה אופטימית שמגיעה ממקום מבוסס ולא כמו שהיהודים התרגלו לאורך כל ההיסטוריה להיות מגורשים או בורחים.
עם זאת, בתחום איכות החיים, יש מחקרים המראים כי רמת האושר (happiness – Subjective Well-Being) של מהגרים נמוכה מזו של ילידי המקום גם כאשר רמתם הסוציו אקונומית זהה ושאר המשתנים זהים.
במקרה של ישראלים ה"יורדים" מן הארץ לחיות בחו"ל (בדרך כלל, ארה"ב), למרות שזו לרוב הגירה מרצון- ישנם קשיים פסכולוגים הנלווים להגירה זו שאולי נובעים דווקא מעצם העובדה שזו הגירה מרצון.
כל הגירה מביאה איתה קשיי הסתגלות- הצורך לרכוש שפה חדשה, להסתגל לתרבות חדשה, להתמודד עם ביורוקרטיה לא מובנת, למצוא מקום עבודה והפרידה מכל המוכר והאהוב בארץ שנעזבה- כל אלו מהווים גורמים ללחץ שיכול להביא גם לדכאון.
בנוסף לקשיים רגילים אלה- הישראלי היורד צריך לעיתים להתמודד עם קושי אחר- רגשות אשם על נטישת הארץ המובטחת.
בהסטוריה של העם היהודי- ישראל נחשבה למשאת נפש. כל חג מסיימים בברכה- בשנה הבאה בירושלים הבנויה. בתקופה שלפני ואחרי השואה, נעשו מאמצי על לעלות לארץ, גם תוך סכון נפש, בעליה לא לגלית, בהליכה ברגל וספורים דוגמת אקסודוס הם ספורי גבורה המסמלים את הזיקה החזקה בין עם ישראל לארצו והעמידה האיתנה בפני קשיים כדי להגיע לארץ המובטחת שנתפסה כמקום בטוח ומפלט מאנטישמיות, רדיפות ומצפרני הנאצים. בעליות אחרי קום המדינה, עלית יהודי אתיופיה- העולים הלכו דרך ארוכה, כשרבים מתים בדרך- כדי להגיע למטוס שיקח אותם לארץ. יהודי רוסיה- ישבו שנים בכלא בגלל רצונם לעלות לישראל ולהגשים בה את חזונם כיהודי שחי כעם חופשי בארצו. אסירי ציון, דוגמת נתן שרנצקי ואידה נודל ניתפסו כסמל לעיקשות ולמוכנות לסבול סבל רב על מנת להגשים חלום של עליה לארץ.
ישראל נתפסה ואכן היתה -מקום מקלט ומשוא נפשם של יהודים בכל הדורות כמקום להגשים בו את יהדותם בארץ ולאור העובדה שכדי להגשים מטרה זו- יהודים היו מוכנים לעמוד בסבל רב- לא רק בדרכם לארץ אלא גם לאחר הגיעם לארץ- התמודדות עם קשיים כלכליים (מעברות, חיי צניעות בקבוצים) וסכנות בטחוניות. החלום בא במחיר. ישראל שילמה במיטב בניה ובנותיה, חללי צה"ל שנהרגו במשימה להגן על המולדת ואינספור קורבנות טרור- מאז קום המדינה.
האתוס הלאומי היה- טוב למות בעד ארצנו, והוא עדיין תקף. המדינה נותנת חשיבות וערך להתנדבות ליחידות קרביות ולצבא ההגנה לישראל ובעת מלחמה- העם כולו מתגייס לתמוך בחיילים ומגלה סולידריות סביב מטרה זו.
לאור כל זאת- אפשר להבין שירידה מהארץ יכולה להוות משימה פסיכולוגית לא פשוטה שהמהגרים הישראלים צריכים להתמודד איתה. משימה שהשוהים בחו"ל באופן זמני, שהייה לצורך שבתון או למודים או עבודה, פטורים מלהתמודד איתה.
בתהליך ההגירה, הצורך להסתגל לחברה החדשה ולהתמודד עם הנושא הטעון של ירידה מהארץ (בעצם המילה ירידה יש שפוט)- קל יותר בדרך כלל לילדים שהם גמישים יותר ביכולתם לאמץ תרבות חדשה ואורח חיים חדש וספגו פחות את האינדוקטרינציה הישראלית בה ירידה מהארץ נחשבת כנטישה ואף כבגידה והפניית עורף לכל החזון והמאמץ הציוני ולמחיר הכבד שגבה מבני עמנו.
בתהליך של הסתגלות הכרחית לחברה החדשה תתכן אסימילציה- הטמעות מוחלטת בתרבות החדשה או אקלטורציה- שמשמעה הסתגלות ללא הטמעות אלא שמירה על קשרים עם מדינת המקור וחיים שהם דו תרבותיים מבחינת ההזדהות והערכים.
לא ברור מה מהשניים קל יותר ונראה שהדור הראשון להגירה- מן הסתם נוטה יותר לשמר את שתי התרבויות בעוד דורות ההמשך שנולד בארץ החדשה- נוטה יותר לאסימילציה בשל העובדה שלא חווה חיים במדינת המקור ולא היה חשוף כל כך לתרבות ולאורח החיים שלה אלא דרך ההורים שהמשיכו באופן זה או אחר את ההתקשרות עם מדינת המוצא וערכיה דרך חברים בני אותה ארץ, שמוש בשפת מדינת המקור, השתתפות בארועים הקשורים בה, התעניינות בקורה בה, ציון החגים של מדינת המקור וכו'.
ההסתגלות למדינה החדשה קורית בשלבים- קודם רוכשים שפה ומאמצים התנהגות מקומית ובהמשך קורים שנויים פנימיים יותר של אמוץ ערכי החברה החדשה. במקרה של ישראלים במדינה מערבית- ההתנגשות בין הערכים בארץ לאלו במדינה אליהו היגרו- תקבע עד כמה תהליך ההסתגלות ילך בקלות או יעלה בקשיים פסיכולוגיים. למשל- ערכי הקפיטליזם במדינות המערב דומים לאו הנהוגים בישראל, יחד עם זאת, ביקורת על מדיניות ישראל בשטחים יכולים לגרום לקונפליקט בין ערכים אצל המהגר. בנוסף- בתרבות בארץ ישנם מנהגים וערכים של התקשרות שלפיהם מקובל לקפוץ לבקר חברים מבלי לתאם מראש או אמירה ישירה של דעות או מחשבות (דוגריות ישראלית)- שיכולים להתנגש בנורמות וערכים מקומיים של שמירה על גבולות או רשמיות מרובים יותר בקשרים האישיים. תחושת ניכור יכולה להתעורר מהבדלים אלו ותחושות בדידות בשל העדר עולם תוכן ומכנה משותף בין המהגר הישראלי לבן הארץ שאליו היגר.
לחצים הקשורים בהגירה יכולים להביא לקשיים בזוגיות וללחצים בתוך המשפחה אם ההסתגלות שלהם שונה והם מתקשים להזדהות ולתמוך אלה באלה. למתבגרים מהגרים קשה במיוחד. בגיל זה חשיבות העולם החברתי כמקור להתיחסות ולתמיכה- גדול במיוחד והמעבר בגיל זה לארץ בה המתבגר מתקשה להזדהות ולהתקבל על קבוצת בני גילו- יכולים להוות קושי משמעותי במיוחד ולהפריע לתהליך הבריא והטבעי של משיכה החוצה מהתא המשפחתי הגרעיני.
עם כל זאת, לרוב, אנשים המהגרים הם בעלי יכולת עמידה גבוהה יותר משאר האוכלוסיה בעצם היכולת לבחור במהלך שהוא קשה ומאתגר, כדי לשפר את חייהם.
הצורך הטבעי של האדם להרגיש עצמו כחלק משלם ולראות את ספור חייו כרצף בין עבר והווה- הם צורך שלא תמיד קל לממש אותו כשמהגרים לארץ חדשה.
בטפול פסיכולוגי און ליין- קימת האפשרות לספק באופן חלקי צורך זה של שייכות והמשכיות כשהשיחה מתקיימת עם פסיכולוג שחי בישראל ומכיר את עולם התוכן של המהגר ומבין את הקונפליקטים שיכולים להתעורר בתוך הנסיון הבריא להסתגל לארץ החדשה. ביחד, ניתן להקל על ההסתגלות ןלמצוא איך לתווך בין הרצון להמשיך את הקיים והידוע לבין הרצון לאמץ את החדש ולהסתגל.