התקפי חרדה ופניקה הם התקפים פתאומיים של פחד חזק המלווה בדפיקות לב מהירות, רעידות, קוצר נשימה, הזעה ותחושה של חנק שנמשכים בין כמה דקות לשעה, בתדירות שיכולה לנוע בין מספר התקפים ביום למספר התקפים בשנה. בן ההתקפים האדם מרגיש חרד מפני ההתקף הבא. התחושה המלווה את ההתקף היא של אסון או מוות ממשמש ובא מבלי שהאדם יכול לומר מה מקור הפחד. בזמן ההתקף יש לעיתים קרובות פחד ממות מהתקף לב או ממחנק. הסובלים מההפרעה לכן מעדיפים להיות בקרבת מקור עזרה והצלה כמו בית חולים וחוששים להיות במקומות שהיציאה המהירה מהם קשה. הם לכן נמנעים ממקומות סגורים כמו קולנוע, אוטובוס, מטוס, רכבת תחתית ומעלית. מסיבה זו, הפרעת פניקה מלווה לעיתים קרובות באגורפוביה שהוא פחד להיות במקומות מהם יציאה מהירה בזמן התקף פניקה הוא בלתי אפשרי. במקרים קצוניים האגורפוביה יכולה להביא לחוסר יכולת לצאת מהבית. ייתכנו תחושות של דכאון הנובעים מההגבלה בחופש התנועה ומרגשות הבושה ששנגרמים בשל התלות המוגברת בסביבה.
יש מצבים של התקפי פניקה שאינם מלווים בהתפתחות של אגורפוביה ואז קל יותר לטפל.
ההפרעה יכולה לחלוף מעצמה גם ללא התערבות טפולית.
הסיבות להתקפי הפניקה או החרדה:
הבטים פסיכולוגים-
לפי תאוריות פסיכואנליטיות, התקפי פניקה נובעים מהגנה לא מוצלחת נגד דחפים שאינם מקובלים על האדם והמאיימים להתפרץ החוצה. אגורפוביה מוסברת בהסטוריה של אובדן הורה בילדות או של חרדת נטישה. לפי תאוריה זו, להיות לבד במקום צבורי מחייה את חרדת הילדות מפני נטישה. פרידה טראומטית בילדות יכולה להשפיע על התפתחות מערכת העצבים של הילד באופן כזה שהוא הופך לפגיע לחרדות בבגרותו. למרות שההתקפים קורים פתאום ולכאורה ללא סיבה נראית לעין, לרוב בחודשים שקדמו להתפקים האדם סבל ממתח רב ובעיקר מאובדן. הקומבינציה של מתח ואובדן ושל מערכת עצבים הפגיעה לאיומים של אובדן ונטישה, מביאים להתקפי הפניקה.
גורמים ביולוגיים-
התקף פניקה הוא חד ותחילתו מהירה וזה מצביע על כך שמדובר בהפעלה מהירה ומסיבית שלמערכת העצבם הסמפתטית. מחקר מתמקד במערכת הליבית ובקליפת המח. מחקרים הראו שמערכת העצבים האוטונומית של חלק מהסובלים מהתקפי פניקה מגיבים חזק מדי. יש הוכחות שלהפרעות הפניקה יש בסיס גנטי. 15%של קרובים מדרגה ראשונה של הסובלים ההפרעה, סובלים אף הם. בתאומים זהים השכיחות היא כ 80% שאם תאום אחד סובל מזה גם השני יסבול. השערות חדישות מייחסות חשיבות חומרים כמיים שונים במח (נוראדרנרגיים וסרוטונרדיים) שתפקידם לווסת התעוררות של חרדה. עדיין אין ממצאים חד משמעיים וברורים שיכולים לתת הסבר מלא להתקפי פניקה אך מבחינת הטפולים התרופתיים ישנה התקדמות ניכרת .
הטיפול בהתקפי פניקה:
טיפול תרופתי-
התרופות הראשונות שהיו יעילות בטפול בהפרעות הפניקה היו תרופות נוגדות דכאון. באחרונה יש דווחים חייובים גם על השמוש בפרוזק בטפול בהפרעת פניקה. מלבד תרופות אלו, יש תרופות אחרות שמועילות להפחתת ההתקפים. משך הטפול הוא בדרך כלל בין 8-12 חודשים. כיוון שהאגורפוביה נובעת מהתקפי הפניקה, כשמשטפלים בהתקפים, גם האגורפוביה משתפרת. החסרון בטפול התרופתי זה חזרת ההתקפים כשהטפול מסתיים , כיוון שהאדם לא טיפל בגורמים הרגשיים להתקפי הפניקה.
מסיבה זו עדיף לשלב בין טפול תרופתי לטפול נפשי, תמיכתי או התנהגותי.
טפול התנהגותי-
הטפול ההתנהגותי כולל חשיפה אמיתית או מדומיינת למצב המפחיד (מקומות פתוחים למשל).
לעיתים נעזרים בטיפולגם במרכיבים קוגניטבייים ובתרגלי הרפיה שמטרתם לקדם תחושה של שליטה על רמת החרדה. בשל הקשר בין התקפי פניקה להיפרוונטילציזה, כלומר נשימה מהירה מדי ומיעוט חמצן דו פחמני, מלמדים תרגילי נשימה שמטרתם להפחית מצבים של פניקה מתוך תחושה של חנק וקושי לנשום.
טפול קוגנטיבי –
בוחן את המחשבות המלוות את ההתקף, דוגמת- אני הולך למות, אני לא יכול להתמודד, אני אתעלף וכו' ובודק את אמיתותן תוך שנוי המחשבות הללו למחשבות מרגיעות שמעודדות התמודדות טובה יותר כמו- אני מרגישה רע עכשיו אבל זה רק התקף פניקה, אני אשתה מעט, אתרכז בנשימה וזה יחלוף, לא קורה לי שום דבר רע וכו'. מרכיב חשוב נוסף בטפול הקוגנטיבי בסובלים מהתקפי פניקה הוא מיתון תפיסת העולם ואמונות היסוד היושבות בבסיס ההתקפים כמו- העולם הוא מקום מסוכן, אני חלש ולא יכול להתמודד לבד וכיוב'.
